נכנס לי קוץ לאצבע
נכנס לי קוץ לאצבע.
כן, זה קרה כבר לפני שבוע ואני ממש מצטערת שלא צילמתי את התהליך השלם שהאצבע והקוץ עברו.
בהתחלה בכלל לא הרגשתי. רק כשחזרנו מהטיול פתאום קיצקץ לי הקוץ...עיקוץ עדין וקטן שמידי פעם משך את תשומת ליבי.
אין בעיה, כבר שולפת אותך החוצה אמרתי לו. הסתכלתי עליו מכל הכיוונים האפשריים, מכל הזוויות מחפשת 'קצה קוץ' שאוכל לתפוס ולמשוך החוצה.
וכלום.
מסתבר שהוא נח לו בין שכבות האפידרמיס שלי ולא ממש חיפש דרך לצאת.
יש כאלה שיקחו סיכה ויתחילו לחפור ולהפריד שכבות ויש כאלה כמוני שיחכו לראות - מה הגוף יבחר לעשות.
כי זה כבר שלב יותר מדליק, לראות את חכמת הגוף של עצמי מנקה את האזור ומוציא את הקוץ ממנו.
בשלב הראשון היה עיקצוץ קל מידי פעם.
בשלב השני, החלה אדמומיות סביב הקוץ.
הגוף "שלח" כוחות מד"א לאזור הפלישה, שכנראה חישבו שם מה יהיה הצעד הבא. בשלב הזה היתה תחושה קבועה שכבר הייתי ערה לה לאורך היום. לא דרמה אבל מורגש.
בשלב השלישי, האזור מתחיל לשנות צבע, מעגל נוסף נפתח ונראה כמו נוזל בהיר יותר עוטף את הקוץ מכל כיוון . יש שיקראו לזה "דלקת", אני מעדיפה לקרוא לזה 'גאונות גוף' . הוא עוטף את הקוץ בנוזלים שיש בהם גם חומרי חיטוי שגם מרככים אותו באותה הזדמנות - וגם על הדרך מודיע לי שיש פולש בבית . כי השלב הזה כבר היה מורגש ממש כמו "קוץ". פעם קראתי לזה 'כאב' - היום אני מעדיפה לקרוא לזה 'אי-נוחות' .
פעם כאב היה משהו שבורחים ממנו, שמעלימים כמה שיותר מהר. אני זוכרת את 'עצמי-הצעירה' מפחדת מכאב, אז לימדתי את עצמי לברוח, ידעתי אז לצבוע את החיים בוורוד ולהדחיק כל קושי - רק לא לחוש כאב.
עם השנים הבנתי עד כמה חשוב ללמוד לתת לו מקום, לראות בכאב חלק בלתי נפרד מהחלמה. ולמדתי שיש לי את היכולת לבחור עד כמה להכיל את הכאב.
גם בסטודיו אני מלמדת אנשים להכיל את התהליכים של עצמם, ולשמור על נקודת מבט סקרנית לגבי תחושות שעולות.
שלא תבינו לא נכון, אני ממש לא מעודדת סבל, אלא פותחת אפשרות להתייחס לכאב כאל תחושה חשובה שלא תמיד צריך להשתיק, לפעמים היא תלמד אותנו דרך חדשה.
נחזור אל הקוץ שלי, אחרי שהגוף שלי יצר מעגל של נוזלים צבעים ותחושה , חזר השקט.
האדמומיות נעלמה, הצבעים השונים התפוגגו וגם האי נוחות הסתיימה. מצאתי את עצמי מתבוננת בקוץ ששוכב לו רגוע בבועה לבנה עגולה בקצה האצבע שלי.
אחרי יום או יומיים העיגול הפך לחום. כמו נקודת חן גדולה ויבשה.
והיום היא נשרה. הגוף פלט את הקוץ החוצה - בדרך שלו.
נכון שאפשר גם לחפור ולשלוף אבל אז מפספסים הזדמנות להנות מתהליכים כל כך עוצמתיים שהגוף שלנו יודע לעשות.
כי בשבילי להתבונן בגוף שלי פועל - זה מזכיר לי עד כמה יש שם על מי לסמוך.
כרגע נשאר מכתש קטן בקצה האצבע עדות לכל מה שהיה ...קצת חבל שלא צילמתי את כל התהליך, אולי בקוץ הבא.