הילינג וורטקס לעומת טראומה וורטקס במהלך שלב ההכרות (מושגים מתוך SE)
"אוריינטציה גופנית" במילים פשוטות: "ככל שאדם יכיר את גופו וירחיב את מנעד אפשרויות התנועה שבו - כך יידע לנהל את רגשותיו , וירחיב את יכולות ההתמודדות שלו".
תחומים שונים עושים בצמד המילים האלה הקשרים שונים, מפסיכולוגיה ועד 'מציאות מדומה'. וגם אני אשחק עם הרעיון ואשתף אתכןם בחומרים שאני עובדת איתם בסטודיו דרך גישה שאני קוראת לה 'תנועה אוניברסלית': החיבור בין מסוגלות תנועתית, תחושות , קוגניציה, ואלמנטים רגשיים.
קצת כמו במודלים לינאריים טיפוליים, לתהליכים אצלי בסטודיו יש חלוקה לשלושה שלבים (שיכולים לקחת חודשים) : שלב 'ההכרות', שלב 'האינטימיות', ושלב 'שיתוף הפעולה'. לכל אחד מהשלבים הללו יש מאפיינים שקל לזהות בגוף, והם מסמנים את שלבי התפתחות התהליך התודעתי-גופני.
כחלק מתהליך ההתקרבות אל גוף , אני מלמדת את הלומדים אצלי שהגוף שלנו הוא אדם נוסף שחי בתוכנו. יש גישות שרואות בגוף ייצוג של הילד הפנימי שמבקש שיתייחסו אליו באופן מסויים , אבל אני ממשילה את הגוף לאדם עתיק מאוד, עדין וחכם שיכול ללמד אותנו הרבה דברים על עצמנו ועל הטבע הסובב אותנו.
מניסיוני זאת תפישה שמשאירה לגוף את האפשרות להגיב בצורה אנושית ובוגרת (לעומת התנהגות ילדית) אל מול השינויים שהוא עובר בתהליך, כי גם אדם עתיק וחכם ישנה את התנהגותו אל מול לחצים או יחס מבטל ומכעיס.
המפגש הראשון עם אותו אדם עתיק וחכם, הוא פתיח לקראת התהליך שילך ויתגלה עם הזמן, ואותו גוף עתיר ידע, מבקש שמישהו יראה אותו וייקח בחשבון את מצבו בתוך מערכת היחסים המורכבת עם האדם ש"חי בתוכו", כי היא לא תמיד קלה ושם יתחבאו אזורי הטראומה.
תזכורת קצרה, הילינג וורטקס יהיו האזורים שמהם נגיב ונפעל מתוך מערכת העצבים הפרה-סימפטטית והטראומה וורטקס יהיו התגובות והפעולות שלנו מתוך המערכת הסימפטטית .
אזורי ההילינג יתבטאו בגוף ביכולת שלנו לחוות נעימות, להרגיש בטוחים, להצליח לדמיין אלמנטים חיובים. תנועת הגוף תהיה מאוזנת בין גמישות וכוח, וטווחי התנועה המפרקית יהיו פתוחים לנו (אך לא פתוחים מידי), אלו אזורים שאותו "אדם עתיק" מוקיר ומחבב עד מאוד.
אזורי טראומה בגוף יתנהגו בשתי דרכים עיקריות: אזורים כואבים שיהיו מאוד מוכרים לאדם שמולנו – הוא יידע לספר עליהם ולהסביר מתי הם התחילו ואיך הם פועלים, ומה עובד לו טוב כדי להרגיע אותם ועוד הרבה אינפורמציה שהיא שוות ערך ל"הכרות אינטימית" עם כאב שהוא גופני בלבד (דוגמה טובה היא הסובלות מפיברומיאליגה או אנשים שחיים עם כאב כרוני).
ייצוג נוסף של טראומה וורטקס , יהיה אזורים שיש בהם חסימה תנועתית אבל אין בהם כאב. כמו לדוגמה אגן מסובב לאחור, או אזור כתפיים שיש בו התעגלות קדימה, או חוסר איזון בין פלג גוף עליון לתחתון או כפות רגליים שלא נושאות את מי שעומד מעליהן, ועוד דוגמאות רבות ואנושיות שהגוף יודע לייצר.
כשאדם מגיע להתחיל תהליך, אני יוצאת מנקודת הנחה – שרוב ההתמקמות שלו במפגש הראשון תהיה מונעת מתוך הטראומה וורטקס. מעבר לסיפור הביוגרפי שחי בתוכו ויוצר תגובתיות משל עצמו, מתקיים מערך שלם של תגובות תת-קרקעיות שרלוונטיות ל"כאן ועכשיו" של המפגש הראשון: מה קורה בגוף כשאדם מגיע למקום חדש, פוגש מורה/מטפלת חדשה, אמור להפעיל את הגוף (כשלעצמו זה כבר מפחיד להרבה אנשים). לא ברור איזה אתגרים הוא יפגוש, ומה יקרה אם לא יהיה לו "כיף"? ואם יכאב לו ? ואם הוא יתחרט? המון סימני שאלה מתרוצצים אצלו בראש ויוצרים הפעלה אל תוך הגוף שמראש נמצא ב"מוד" של הגנה.
מבחינת הגוף האנטומי-אוניברסלי ("אוניברסלי" אומר שככה כולנו בנויים ובנויות), ברוב רובם של המקרים, אזור שמחזיק כאב גופני זה אזור שהדבר שהוא הכי צריך כרגע - זה סביבה תומכת. ואם זה נכון לגוף , זה נכון גם למימד הרגשי. הרחבת המנעד הרגשי ודרכי התמודדות עם אזורי כאב הכרחיים להפחתת העומס מאזורי הטראומה.
למפגש הראשון (אינטייק) בתהליך של 'אוריינטציה גופנית' יש משמעות מאוד גדולה, ומטרות מאוד ברורות שעוזרות לי לזהות את ההתנהגות של אותו "אדם עתיק". אחת המטרות היא להימנע מכניסה לאזורי כאב (פיזי/רגשי) . באופן כללי, קו מנחה בעבודה שלי הוא שאני לא נכנסת לאזורים כואבים/מפחידים, עד שאין אזורי תמיכה "מכובדים" שאפשר לסמוך עליהם – אזורי הילינג. הרחבה של אזורי ההילינג מאפשרת להתבונן באזורי הטראומה מזווית אחרת מבלי ממש להיכנס אליהם.
כדי לעשות את זה אני נעזרת במישור הגופני, קודם כל מזהה את "שטח הפנים" של האזור הכואב ומתרחקת ממנו. מקשיבה לאופן בו האדם שמולי מתאר אותו, בודקת את הביו-מכניקה שלו ורואה איזה תנועות "מפעילות" את הכאב , ואיך אפשר ללכת בין הטיפות ולהרחיב את מנעד אפשרויות התנועה דרך אזורים אחרים בגוף. ואז יוצרת מהלכים שבונים אזורי תמיכה "באזורים שכנים". מאפשרת לאדם להרגיש את עצמו בתוך מרחב נינוח ונעים.
הרחבה של אזורי ההילינג, היא יצירת מרחב בטוח שהוא גם במימד הבינאישי מולי כמי שמנחה את התהליך, גם אל מול החוויה בחדר והציוד הקיים בו (סטודיו/קליניקה), וגם במימד התחושתי-אישי אל מול האתגרים שאציב מולו ותחושות הגוף שיעלו. כל אלה מבחינתי צריכים להתקיים במפגש הראשון או לפחות לנוע לכיוונו.
דוגמה מהשטח :
אדם שנמנע מלהפעיל את שרירי הבטן שלו לאורך שנים רבות, והדימויים שעולים לו מתרגילי בטן הם "מאמץ", "סיוט" "לא צריך את זה", והגוף נראה שמוט ומבוהל – קודם כל אפסיק את התרגיל ואצור מנח עוקף-בטן שיגיע לתחושה דומה אך הרבה יותר מעודנת, ואוביל אותו להבחין בחיוביות שבחוויה. אעזור לו להמשיג את התחושות : להרגיש שיש תחושה של 'כוח' (לא מאמץ), ושיש אלמנטים חיוביים שקשורים בעבודת הבטן (גם אם זה ברמה העניינית-אנטומית). בהמשך התהליך, אם אזהה את זה כדפוס שחוזר על עצמו, אוכל לברר איפה ההימנעות מ'כוח' פוגשת אותו עוד בחייו.
דוגמה נוספת:
אדם שהאזור הטורקלי של בית החזה שלו "קפוא" ומוחזק בהיפר-אקסטנשיין/פלקשיין – כאשר הוא ישכב על הגב נראה הקשתה גבוהה באזור שאמור להיות נינוח ומונח על המזרן. במקום להשאיר אותו במנח "טראומטי" וסימפטטי, אני אתמוך את ראשו ואת חגורת הכתפיים בעזרת כריות, ואוודא שגופו מונח במצב מעורסל שמעודד את עצב הואגוס ואת המערכת הפרא-סימפטטית. שזה כבר נותן לי ולו התחלה טובה.
אני מוצאת שבעבודה עם טראומה מתמשכת ועם סיפורי חיים מורכבים, ההתכווננות להילינג וורטקס מועילה מאוד לכל תהליך ההתמודדות, ולשפה החדשה שהאדם מכניס לחייו.