לימדו אותנו "להתאמץ"
אני מוצאת את עצמי לא פעם מצהירה בפני מתרגלות ומתרגלים שלי שאני המורה שלכם ל 70%.
יש תפיסה חברתית מוטעית ששינוי בגוף שלנו, זה משהו שצריך נורא להתאמץ בשבילו. שכדי להתחזק, צריך לעבוד נורא קשה עם הגוף, לעשות תנועות גדולות, "לקרוע" את השרירים, להזיע, ועדיף גם לא לאכול. צריך לעשות דברים "גדולים" להרים משקולות כמה שיותר כבדות, כמה שיותר מהר, כמה שיותר חזק.... ואז אני פוגשת אנשים שכל תרגיל, ואולי כל החיים נראים כמו "מאבק" .
אותה תפיסה גורמת לנו לתת לעצמנו ציונים
, לסמן לעצמנו V, להחזיק מעצמנו "חזקים". ואם במקרה לא עמדנו ברף הגבוה של המאמץ - נזלזל בעצמנו, נעליב את עצמנו, נשקע במרה שחורה שתמשיך את הלופ, בחזרה אל כל הדברים שאנחנו "חייבות " ו"חייבים" להיאבק עליהם בחיים.
אז אחרי הרבה שנים של עבודה עם הגוף שלי ועם הגוף של הרבה אנשים נהדרים . אני עומדת מאחורי המילים שלי בגאווה גדולה - ככה לא עובד הגוף.
ככה אולי עובדת "החברה" שאנחנו חיים בתוכה - אבל זאת כמובן לא המציאות הפרטית התוך-גופית שלנו.
כי הגוף עובד אחרת. יש לו קצב משלו, שבדרך כלל הוא איטי ומורכב יותר מהקצב של התרבות בה אנחנו חיים וחיות . יש לו מנגנוני שינוי עדינים וניואנסיים ששווה להקשיב להם.
הגוף עובד הכי טוב כשהוא מחובר "למיינד" (מה זה מיינד? - כל אחת ואחד יכולים לחשוב על זה מה זה בשבילם),
הגוף עובד הכי טוב כשהוא מחובר ל"רגש".
הגוף עובד הכי טוב כשהוא מחובר ל"תחושה".
הגוף עובד הכי טוב כשאנחנו מוקירים תודה לתהליכים המופלאים שהוא עושה בעצמו, בלי שאנחנו ננהל אותם: כשאנחנו מתבוננות בנשימה שלנו ומתפעלות ממנה, מקשיבים ללב שלנו ומתפעלים ממנו, כשאנחנו שותים מים ולרגע שמים לב לדרך בה הם גולשים לנו מהפה משחררים אנרגיה של חיים לאורך הקנה עד למרכז הגוף - מתפעלות ומוקירות תודה על כל הפעולות "הלא-רצוניות" שהגוף עושה לטובתנו בעצמו !
העניין הוא שכדי להרגיש את זה ולהתחבר , צריך לרגע - לא לזוז.
אנחנו נדרשים לרגע להישאר במקום ורק להקשיב ולשים לב למה שהגוף יודע לעשות בתוכו . לחקור תנועות קטנות ועדינות בין אזורים שונים בגוף, להקשיב ליחסים בין שרירים ומפרקים, להתחבר למה שקורה לנו עמוק בפנים.
ואז כשהגוף מחובר, כשהוא חש את עצמו, כשהוא מרגיש את עצמו - אפשר להתחיל לנוע ולגלות ש 70% - זה המון !
